טיפול בטראומה ופוסט טראומה קליניקת "עץ החיים"

סמוך להתרחשותו של אירוע קשה או מלחיץ במיוחד, טבעי לחוש פחד וחוסר אונים, להגיב בבכי, או לגלות קושי לחשוב באופן שקול ולקבל החלטות. זאת, במיוחד עד אשר האדם מצליח להכיר בכך שהאירוע תם ונשלם, וכי הסכנה שנלוותה לו חלפה. כלומר, עצם העובדה שאנו חווים רגשות קשים סביב אירוע מסוים, עוד לא הופכת אותו לאירוע טראומטי.
יחד עם זאת, בחלק מן המקרים אירועים קשים אכן יובילו להתפתחות של תגובה טראומטית. התגובה הטראומטית עשויה להשתנות מאדם לאדם, בהתאם לסוג האירוע שהתרחש, הגיל בו היה האדם כאשר נחשף אליו וסגנון ההתמודדות האופייני לו.

תגובה טראומטית בדרך כלל תתאפיין בסימפטומים הבאים, או בחלקם:
• זיכרונות חודרניים – זיכרונות לא רצויים בנוגע לטראומה, המגיעים ״ללא הזמנה״ ולעיתים נחווים בצורה של ״פלאשבק״ או סיוטי לילה. אלו מעוררים מחדש את החוויה הטראומטית בצורה מאוד מוחשית ומאיימת, והם יכולים להופיע בזמן ערות או בחלימה, כאשר בקרב ילדים הם יכולים להופיע גם בעת משחק.
• הימנעות מטריגרים – גירויים הנקשרים לאירוע הטראומטי ומעוררים זיכרונות חודרניים נקראים 'טריגרים'. טריגר יכול להיות כל דבר המזכיר את הטראומה, למשל צליל המזכיר את האירוע או תמונה של אדם אחר אשר נכח בו. רבים מן המתמודדים עם פוסט-טראומה מפתחים הימנעות מטריגרים, כאשר ההימנעות לרוב מקשה על תפקודם בחיי היום-יום ומקשה על חייהם (לדוגמה ייתכן כי אדם יבחר לנסוע בדרך ארוכה יותר לביתו רק כדי לא לעבור דרך מקום האירוע הטראומטי).
• עוררות יתר של מערכת העצבים – עוררות זו יכולה להתבטא למשל בדריכות יתר, קשיי שינה, קשיי ריכוז או פעילות יתר של מערכת העיכול. מבחינה התנהגותית, העוררות עשויה להתבטא בהתנהגות רוגזנית, התפרצויות זעם או תגובות בהלה מופרזות.
• מצב רוח שלילי – תחושות אשמה, בושה, זרות מהסביבה, חוסר עניין, קושי לתת אמון ובאופן כללי קושי לחוות רגשות חיוביים.
• דיסוציאציה – אחד ממנגנוני ההגנה הנפוצים בהתמודדות עם טראומה הוא דיסוציאציה והוא כולל ניתוק בין המודעות של האדם לבין האירוע הטראומטי. כך, ייתכן כי אדם אשר חווה טראומה לא יזכור פרטים חשובים אודות האירוע, או לרגעים מסוימים יחווה את עצמו 'מנותק' מהחוויה שלו את עצמו, כאילו אינו נוכח בגופו או שהוא מתבונן על עצמו כצופה מן הצד.
סימפטומים נוספים, המאפיינים במיוחד טראומות אשר התרחשו במסגרת של מערכות יחסים (כמו למשל פגיעה מינית בילדות או התעללות רגשית), הינם:
• סומטיזציה – כאבים גופניים אשר לא ניתן לאתר את מקורם הפיזיולוגי מבחינה רפואית, כמו למשל כאבי ראש חריפים, מיחושי בטן ועוד.
• קשיים בין אישיים – נטייה ליחסים מתוחים, סוערים ולא יציבים עם אחרים, אשר לעיתים מלווים בפחד מנטישה או בסיכון מוגבר לפגיעה חוזרת ולניצול. קשיים אלו מאפיינים במיוחד טראומות אשר התרחשו בשלבים המוקדמים של ההתפתחות.
כאשר סימפטומים אלו, או חלקם, מופיעים אצל האדם בפרק זמן של 3 ימים לאחר האירוע הטראומטי ועד חודש מסיומו, הם לרוב מסווגים כהפרעת דחק אקוטית – תגובה טראומטית ראשונית אשר נחשבת פחות חמורה מהפרעת דחק פוסט-טראומטית.
לעומת זאת, אם הסימפטומים נמשכים מעבר לחודש ממועד התרחשות האירוע, הם לרוב נחשבים כבר תגובת פוסט-טראומה מלאה.

יש לציין, כי גם כאשר אדם לא מפתח תגובה טראומטית המלווה בסימפטומים המתוארים, אין זה אומר שאירוע קשה שחווה לא היה טראומטי עבורו או כי אין מקום לפנות לטיפול. השלכותיה של הטראומה עשויות להתבטא גם בצורות אחרות של מצוקה נפשית, כמו חרדה ודיכאון.

כאמור, מאפייני הסימפטומים הטראומטיים כוללים לרוב גם הימנעות ממגע רגשי עם הטראומה, ולכן הם לעיתים חוסמים את האפשרות לעבד את החוויה, כך שהיא נותרת עוצמתית ומאיימת. במקרים אלו, כאשר התגובה הטראומטית אינה מטופלת כהלכה, היא עלולה להוביל להפרעה הפוגעת בתפקודו היום-יומי של האדם.
לפיכך, כדאי לקבל תמיכה וטיפול כמה שיותר מוקדם לאחר חשיפה לאירוע טראומטי. בטווח המיידי, כדאי להיעזר בסביבתנו הקרובה או באנשים אחרים שנכחו באירוע, עמם ניתן לעבד את אשר התרחש. כמו כן, ניתן להיעזר בגופים שונים המציעים עזרה ראשונית נפשית לקבלת מידע אודות ההתמודדות הצפויה ותמיכה. בטווח הארוך, כדאי להיעזר בגורמים מקצועיים המוסמכים בטיפול בטראומה, למול כל מידה של מצוקה רגשית. פנייה לטיפול סמוך ככל הניתן למועד התרחשות הטראומה, עשויה להוביל להקלה משמעותית, וכן למנוע את התפתחותה של הפרעה פוסט-טראומטית.
נציין כי בהינתן טיפול הולם בטראומה, עשויים להתרחש אצל האדם גם שינויים פסיכולוגיים חיוביים – המכונים צמיחה פוסט-טראומטית. צמיחה פוסט-טראומתית מתרחשת, בין השאר, כאשר האדם מצליח לחוש את עצמו כשורד של טראומה ולא כקורבן שלה, כך שהיא אפילו עשויה להפוך להיבט מעצים בחייו ולגורם חוסן.